החלטה בתיק רע"א 5481/12

           זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי) מיום 19.11.2011 ומיום 22.5.2012. בהחלטתו הראשונה הורה בית משפט קמא על חילוט עירבון שהפקידה המבקשת כתנאי למתן צו מניעה זמני שהתבקש על ידה, וזאת לאחר שבסופו של יום בוטל אותו הצו (להלן: החלטת החילוט). על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור שנדונה בפניי (רע"א 9430/11), ובפסק דיני מיום 9.5.2012 הוריתי כי העניין יוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן נימוקים והבהרות להחלטת החילוט. ביום 22.5.2012 ניתנו הנימוקים כאמור, והבקשה הנוכחית מופנית כלפי החלטת החילוט על נימוקיה.

           העובדות הרלוונטיות פורטו בפסק דיני ברע"א 9430/11. אשוב בקצרה על עיקרי הדברים:

1.        בחודש אוקטובר 2010 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה נגד המשיבים, בה נטען כי משכנתא שהייתה רשומה לטובתה על מקרקעין בפתח-תקווה נמחקה מבלי ששולמה לה תמורה, וכי חלק מהמשיבים ביצעו בהקשר זה מעשי מרמה וזיוף. טרם הגשת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיאסור על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין. ביום 19.10.2010 נעתר בית המשפט (כב' השופט י' זפט) לבקשה והתנה את מתן הסעד המבוקש בהפקדת עירבון בסך של 75,000 ש"ח והתחייבות עצמית. בהמשך הגישו המשיבים 9-8 בקשה להגדלת העירבון ולחלופין להפקדת "ערבות מספקת אחרת להנחת דעתו של בית המשפט" וזאת עקב נזקים שלטענתם נגרמים להם כתוצאה מן הסעד הזמני. בהחלטתו מיום 14.3.2011 קבע בית משפט קמא (כב' השופטת ד' אבניאלי) כי נוכח שינוי הנסיבות יש לחייב את המבקשת בהפקדת "ערובה, בנוסף לעירבון" ובהתאם הורה לה להפקיד ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 250,000 ש"ח כתנאי להמשך קיומו של צו המניעה הזמני.

2.        ביום 12.7.2011 בוטל צו המניעה הזמני בהחלטתו המנומקת של בית משפט קמא ובעקבות כך הגישו המשיבים 9-8 בקשה לחילוט העירבון, שלטענתם עמד על סך של 335,000 ש"ח - 75,000 ש"ח לפי החלטתו של השופט י' זפט מיום 19.10.2010, 250,000 ש"ח לפי החלטתה של השופטת ד' אבניאלי מיום 14.3.2011 וסכום נוסף של 10,000 ש"ח שנקבע כעירבון לפי החלטת השופט י' זפט מיום 18.7.2011 שאינה מענייננו. בהחלטת החילוט מיום 19.11.2011 נעתר בית משפט קמא לבקשה, בקובעו כך:

"לאחר עיון בתגובת המשיבה [המבקשת- א' ח'], שרובה ככולה מהווה חזרה על עובדות התביעה, אני קובעת כי הערבון יחולט כמבוקש.

יודגש, כי מדובר בערבון שהופקד כתנאי למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, אשר בוטל וההחלטה על ביטולו אושרה בבית המשפט העליון."

           בהמשך הבהיר בית משפט קמא כי החלטת החילוט מתייחסת רק לסכומים שהופקדו כתנאי למתן הסעד הזמני (דהיינו לסך של 325,000 ש"ח, ולא ל-10,000 ש"ח הנוספים). להשלמת התמונה יצוין כי ביום 7.2.2012 הגישה המבקשת לבית משפט קמא בקשה למחיקת התובענה בטענה שההליך הסב לה הוצאות רבות. המשיבים, שהתנגדו לבקשה, טענו כי יש לדחות את התובענה ולא למוחקה ואכן בפסק דינו מיום 15.2.2012 דחה בית משפט קמא את התובענה.

2.        על החלטת החילוט הוגשה, כאמור, בקשת רשות ערעור (רע"א 9430/11) ובפסק דיני מיום 9.5.2012 קבעתי כי ההחלטה אינה מנומקת דיה ויש להשיב את התיק לבית משפט קמא לצורך בחינה האם התקיימו התנאים לחילוט עירבון הקבועים בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). כמו כן צוין בפסק דיני, בין היתר, כי:

"אף שהדבר לא עלה מטענות המבקשת, אני סבורה כי מן הראוי שבית משפט קמא יבהיר האם הורה על חילוט הסכומים כמקשה אחת (הסך של 75,000 ש"ח בצירוף הסך של 250,000 ש"ח), וזאת בשים לב לאמור בהחלטתו מיום 14.3.2011 ולהבחנה הקיימת בין ערבות לעירבון והכל כמצוות תקנה 371 כאמור ועל-פי הקריטריונים שהותוו בפסיקה בעניין זה (ראו רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (טרם פורסם, 21.4.2009))".

3.        בהחלטתו מיום 22.5.2012 נימק בית משפט קמא את החלטת החילוט, בציינו כי הסכומים שהפקידה המבקשת הפכו ל"מקשה אחת" שכולה ניתנת לחילוט כעירבון. בית המשפט ציין כי תחילה הופקד עירבון בסך 75,000 ש"ח וכי בשלב מאוחר יותר הופקד עירבון נוסף, בדרך של ערבות בנקאית, בסך 250,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף וקבע כי לשון הבקשה שהגישו המשיבים 9-8 הייתה לחילוט מלוא הסכום כעירבון; כי לא היה מקום להתייחס לסכום הנוסף באופן שונה מאשר עירבון; וכי כך גם התייחסו אליו הצדדים בטיעוניהם. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים הקבועים בתקנה 371(א) לצורך חילוט הסכומים שכן הצו הזמני פקע; הבקשה למתן הצו הזמני לא הייתה סבירה מלכתחילה; ומתן הצו גרם נזק למשיבים 9-8. בהקשר זה נקבע כי המבקשת "תעתעה בבית המשפט, העלימה מעיניו עובדות מהותיות חשובות והגישה את הבקשה בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים" וכי טענותיה בדבר זיוף הופרכו באמצעות חוות דעתו של מומחה לכתבי יד. בית המשפט אף ציין כי המבקשת ביקשה למחוק את התובענה שהגישה ויש בכך כדי ללמד על חוסר סבירותה של הבקשה למתן הצו הזמני. עוד נקבע כי המשיבים 9-8 פירטו בתצהיריהם את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממתן הצו הזמני וכי די באמור בתצהירים אלו על מנת לבסס את הדרישה המינימאלית שנקבעה בפסיקה בנוגע להוכחת גובה הנזק. נוכח האמור, שב בית המשפט והורה על חילוט מלוא סכומי העירבון.

4.        מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא משלא ערך הבחנה בין סוגי הבטוחות שהופקדו, ולטענתה הסכום של 250,000 ש"ח הופקד כערבות ולא כעירבון ועל כן לא ניתן היה להורות על חילוטו. המבקשת טוענת כי בהחלטתו מיום 14.3.2011 הורה בית משפט קמא על "הפקדת ערובה, בנוסף לעירבון" וכוונתו בכך הייתה להפקדת ערבות, ולא להגדלת העירבון שכבר הופקד. בהקשר זה מציינת המבקשת כי בית משפט קמא נסמך בהחלטתו מיום 14.3.2011 על רע"א 9111/07 די.בי.קיו נתונים איכותיים בע"מ נ' די.אס.אל ישראל (1983) בע"מ (טרם פורסם, 15.7.2009), שם הורה בית משפט זה על הפקדת ערבות; כי ככלל, סכום העירבון שניתן לפסוק הוגבל בתקנות סדר הדין האזרחי ל-50,000 ש"ח; וכי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו להגדיל את סכום העירבון מעבר לתקרה, כפי שנדרש. לחלופין, טוענת המבקשת כי גם אם נראה במכלול הסכומים שהופקדו כעירבון, שגה בית המשפט משהורה על חילוטם שכן לא התמלאו התנאים הקבועים לכך בדין. המבקשת טוענת בהקשר זה כי הגשת הבקשה למתן צו המניעה זמני הייתה סבירה במועד שבו הוגשה והיא עומדת בהרחבה על הנסיבות התומכות, לשיטתה, בטענה זו. עוד טוענת המבקשת כי עצם העובדה שבשלב מאוחר יותר היא ביקשה למחוק את התובענה אינה מעידה כי הגשת הבקשה לסעד זמני הייתה בלתי סבירה. לבסוף, המבקשת טוענת כי המשיבים לא הוכיחו שנגרמו להם נזקים עקב מתן הסעד הזמני ולא את גובהם של הנזקים הנטענים.

5.       דין הבקשה להידחות.

בית משפט קמא הורה על חילוט מלוא סכום הבטוחות שהפקידה המבקשת כתנאי למתן צו המניעה הזמני אותו ביקשה. בית המשפט הבהיר כי גם הסכום של 75,000 ש"ח וגם הערבות הבנקאית בסך של 250,000 ש"ח הופקדו כעירבון וניתן היה לחלטם בנסיבות המקרה. בהקשר זה אציין כי כבר נפסק בעבר שערבות בנקאית עשויה לשמש הן כערבות הן כעירבון (ראו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, פיסקה 7 (טרם פורסם, 21.4.2009) (להלן: עניין אלול); ע"א 10329/07 קשתי נ' פייגין, פיסקה 7 (טרם פורסם, 24.8.2010); וכן ראו הגדרת מונחים אלו בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי). נוכח "פניה הכפולות" של הערבות הבנקאית, צוין בעניין אלול כי מוטב שבית משפט המטיל חובה להפקידה יבהיר אם מדובר בבטוחה שתחשב כ"ערבות" או כ"עירבון" וזאת נוכח ההבדלים המשמעותיים בין ההסדרים הנוגעים לחילוטו של עירבון ובין אלו הנוגעים למימושה של ערבות (שם, פיסקה 10). בית משפט קמא לא ערך אמנם הבחנה כזו בהחלטתו המקורית מיום 14.3.2011, אך מקובלת עלי קביעתו כי הצדדים התייחסו אל הסכום שהופקד כאל עירבון. עיון בבקשה שהגישו המשיבים 9-8 לחילוט העירבון ובתגובת המבקשת לאותה בקשה, מעלה כי לא הועלתה על-ידי מי מהצדדים טענה בהקשר זה, אף שנתבקש בה חילוט של מלוא סכומי הבטוחות שהופקדו. טענות המבקשת לפיהן הסך של 250,000 ש"ח הופקד כ"ערבות" לא הועלו גם במסגרת בקשת רשות הערעור הקודמת שהגישה (רע"א 9430/11). לפיכך, ובשים לב להבהרות ולנימוקים שפורטו בהחלטתו של בית משפט קמא כאמור, איני מוצאת מקום להתערב בקביעתו לפיה מלוא סכום הבטוחות הופקד כעירבון.

6.       טענותיה החלופית של המבקשת לפיהן לא התקיימו התנאים לחילוט העירבון אף הן דינן להידחות. צו המניעה הזמני עמד בתוקפו לאורך תקופה של כתשעה חודשים ובסופו של יום בוטל. כמו כן, אין להתעלם מכך שההליך העיקרי הסתיים בדחיית התובענה לאחר שהמבקשת עצמה ביקשה להורות על מחיקתה. זאת ועוד, בית משפט קמא ציין כי המבקשת העלימה מעיניו עובדות מהותיות והגישה את הבקשה לצו המניעה הזמני בחוסר תום לב. לכך יש להוסיף כי המשיבים תמכו את בקשתם לחילוט העירבון בתצהיר, בו פורטו הנזקים שנגרמו להם עקב מתן הצו הזמני, ובית משפט קמא קיבל את טענותיהם בהקשר זה בעומדו על הרף הנמוך שנקבע בפסיקה לצורך הוכחת גובה הנזק בנסיבות מעין אלו.

נוכח כל האמור לעיל, אינני סבורה כי יש הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא.

           הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ב באלול התשע"ב (30.8.2012).